פסק-דין בתיק ת"א 5019-09

כללי

1.      לפני תביעה לפינוי וסילוק יד, צו הצהרתי ומניעה קבוע בהתייחס למחסן הנמצא ברח' אליעזר הלוי 23 ירושלים והידוע כחלקה 61 בגוש 30157 (להלן: "המושכר").

התובעת הינה הבעלים של המקרקעין עליהם בנוי המושכר, והנתבעת הינה דיירת מוגנת בו על פי חוזה שכירות מיום 13.9.81 (מוצג נ/1, להלן: "חוזה השכירות").

בכתב התביעה טענה התובעת, כי הנתבעת אינה כלל דיירת מוגנת ואולם בשלב ההוכחות והסיכומים חזרה בה מטענה זו, לאחר שהוצג חוזה השכירות.

התובעת מבקשת לפנות את הנתבעת מהמושכר, מהטעם שהנתבעת נטשה את המושכר ואינה משלמת דמי שכירות עבורו מזה זמן רב.

הנתבעת טענה מנגד, כי מעולם לא עזבה את המושכר וכוונתה להמשיך ולהשתמש בו כמחסן. עוד טענה, כי שילמה את דמי השכירות כסדרם, וכאשר עברו הזכויות בהם לתובעת, פנתה לבעל הזכויות דאז, עו"ד זפט, אשר הודיעה כי הוא נאמן בלבד, ועל כן השיב לה את השיקים ששלחה. אז, פתחה הנתבעת חשבון בנק ובו הפקידה את דמי השכירות. לפיכך טענה הנתבעת, לא קמה עילה לפינויה ויש לדחות את התביעה.

טענות התובעת

2.      התובעת טענה, כי הנתבעת נטשה את המושכר ואינה עושה בו כל שימוש.

לשיטתה במקרה דנן, ניכר מהביקור במקום כי המושכר מוזנח ונטוש, ואינו משמש את ייעודו, כפי שעולה גם מהתמונות שהגישה. הנתבעת עשתה מאמץ מלאכותי להראות כי המושכר פעיל, אולם היא מתגוררת הרחק מהמחסן, בגבעת זאב, בבית מרווח וצמוד קרקע, ואינה נוהגת וכך גם בעלה.

על כן, אין זה סביר כי הנתבעת נוסעת באוטובוס שעה ארוכה מגבעת זאב, עד למושכר כדי לאחסן בו נייר טואלט או בקבוק שמן, כטענתה, כל זאת כאשר בביתה יש מקום בשפע.

הנתבעת בת 72 שנה וניסיון החיים מלמד כי לא תעשה שימוש במושכר גם בעתיד, במיוחד בשים לב למצב המושכר והיותו נטוש ומוזנח.

בנוסף טענה התובעת, כי קמה עילת פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות. בתצהירה טענה הנתבעת, כי החל משנת 2005 היא משלמת דמי שכירות לידי העמותה. אלא שלאחר מכן, סותרת את עצמה, כאשר מתברר שלא שילמה לידי העמותה, אלא רצתה לשלם לעו"ד זפט, ששימש כנאמן ברכישת הנכס מבעליו הקודמים, אשר סירב לקבל את השיק שכן לא היה מיופה כוח של התובעת.

הנתבעת טענה, כי פתחה חשבון נאמנות על שם התובעת ובו הופקדו דמי השכירות, אולם מחקירתה עלה כי אין מדובר בחשבון נאמנות, אלא חשבון שהבעלים בו הוא בעלה של הנתבעת. מאז הוגשה התביעה, לא ניסתה הנתבעת לרפא את הפרת ההסכם, ולא הפקידה את דמי השכירות בקופת בית המשפט.

בנסיבות אלה, קמה לשיטת התובעת, עילת פינוי בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם להוראות סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

התובעת הוסיפה, כי לאחר הגשת כתב התביעה, התברר כי הנתבעת הפרה את ההסכם בשלוש  הפרות נוספות ובהן- ביצוע שינויים במושכר, הצבת חביות בטון בשטח החצר ומתן אפשרות שימוש לאחרים בחצר לחניה.

לבסוף טענה התובעת, כי אין מדובר בדירת מגורים שפינויה עלול להותיר את הנתבעת ללא קורת גג, או בעסק אשר פינוי הנתבעת ממנו שקול לכריתת מטה לחמה. מדובר במחסן מט לנפול, נטוש ומוזנח, שהנתבעת אינה זקוקה לו, והסיבה היחידה והאמיתית שהנתבעת מתעקשת לשמור על המחסן היא על מנת לנסות ולסחוט את התובעת מבחינה כספית, שכן היא סבורה שהיא מחזיקה את התובעת כבת ערובה בכך שהיא מפריעה לתוכניות בניה  בחלקה שמתוכננת על ידי התובעת.

טענות הנתבעת

3.      הנתבעת טענה, כי הוכיחה שלא עזבה את המושכר וכי כוונתה להמשיך ולהשתמש בו כמחסן, בהתאם לתנאי הסכם השכירות. התובעת לא סתרה את ראיותיה המוכיחות כך. עדות הנתבעת וכן עדות העד מטעמה, היו עדויות מהימנות יותר מעדותו המהוססת של מנהל התובעת. התובעת לא הביאה ראיות לכך שהמושכר נטוש, וטענותיה לא הוכחו.

לטענתה, לא נעשה שימוש במים, שכן על פי הסכם השכירות, הותר לנתבעת להשתמש במושכר כמחסן בלבד, עקב צו סגירה מטעמי בריאות שהוציאה לגביו עיריית ירושלים, ושימוש במושכר כמחסן, הינו שימוש פאסיבי אשר מטבעו, כרוך בצריכה מזערית של חשמל ומים. הנתבעת נשאה גם בתשלום הארנונה,  ועל כן התובעת מושתקת מלהיבנות מהעובדה שהנתבעת מקיימת כדבעי הוראה חוזית ששני הצדדים כפופים לה.